אתמול בקניון, בתוך הרעש וההמולה של שגרת אחה"צ, נעצר העולם לרגע. פגשתי מתאמנת עבר שלי. התחבקנו, ואז היא הסתכלה עליי עם הניצוץ הזה בעיניים שאני מכירה כל כך טוב. "סימה," היא שאלה, "מאיפה כל היצירתיות הזאת מגיעה? איך נולדו כל הכלים האלה שאת מפיצה לעולם?". חייכתי אליה חיוך עוטף. לא הייתי צריכה להסביר הרבה. המילה היחידה שיצאה לי מהפה הייתה: געגוע. היא הבינה מיד. היא מכירה אותי. היא יודעת שהכלים שלי לא נולדו מתוך דפים של ספר תיאוריה, אלא מתוך החוסר והתקווה הפרטיים שלי.
תמיד חלמתי על בית מלא. דמיינתי חמישה ילדים, מלא נכדים, המון רעש ושמחה מסביב לשולחן. המציאות בחרה אחרת. עברתי המון כדי לזכות בשני הילדים המופלאים שיש לי היום, והחוסר הזה, המקום שבו רציתי עוד ולא קרה, הוא זה שדוחף אותי למלא את עצמי באהבה לאין-ספור ילדים אחרים.
אבל הגעגוע לא עוצר בחלומות שלא התגשמו.
הוא נוכח כאן ועכשיו. הוא ישב איתי ליד שולחן החג כשהכיסא של עדי שלי היה ריק כי היא כבר חמישה חודשים בתאילנד. הוא עומד איתי בסלון מול אספי שלי.
אספי בונה את העולם שלו בלי מילים. הוא עדיין לא קורא לי "אמא", ואני מוצאת את עצמי מנחשת, מחליטה בשבילו, ותוהה: מה הוא חושב? איך הוא מרגיש? איך הוא היה רוצה שהחיים שלו ייראו? מול אספי, כל ה"מומחיות" שלי עומדת למבחן. אין ספר חוקים לילד מיוחד, כי אין ילד שהוא כמו ילד אחר.
למדתי שכשאין פידבק מילולי, אני צריכה ללמוד את שפת הגוף, את הניואנסים הכי קטנים. למדתי לבוא בענווה. אני זוכרת רגע אחד עם ילד על הרצף בכיתה, אמרתי לו "לא קרה כלום", כשהמורה שעודכנתי שלא תבוא, בסוף הגיעה. מבחינתי זה היה עניין פעוט, מבחינתו העולם נשבר. מבחינתו שיקרתי לו, "הבטחת לא לשקר לעולם" הוא צרח עליי בבכי. התנצלתי בפניו. למדתי שהחוויה שלי היא לעולם לא החוויה שלו, ושאסור לי לבטל אותה.
אמהות שואלות אותי: "מה עושים כשהילד בונה חומה? כשהוא יושב לידי בארוחת ערב אבל הוא במרחק שנות אור?" הטיפ הראשון שלי הוא: אל תרפו.
אין ילד בעולם שבאמת רוצה מרחק. כולם רוצים אהבה, כולם רוצים שיראו וישמעו אותם. הם פשוט לא תמיד יודעים איך לבקש את זה. אל תוותרי גם אם הוא דוחה אותך שוב ושוב. תהיי שם את, חומה של אהבה. תזכירי לו מה את מרגישה, מה את מקווה. הוא ילד, והתפקיד שלו הוא לפעמים להתרחק כדי למצוא את עצמו. התפקיד שלך הוא לא ללכת לשום מקום. להיות המבוגר האחראי שלא מוותר על הקשר.
יצרתי את הכלים הפיזיים, המשחקים, הקלפים, כי אני לא יכולה להיות אצלכם בסלון בכל רגע. החפצים האלה הם השליחים שלי. הם מאפשרים להורה ולילד להיות נוכחים, להשמיע קול ולהקשיב הקשבה נקייה, קסומה. הם הגשר שבונה את החיבור במקום שבו המילים נגמרות.
אני רוצה לסיים במסר אחד לכל אמא שקוראת אותי עכשיו: תאמיני בעצמך. יש לך את הכוחות. האינטואיציה שלך עובדת, גם כשיש רעשי רקע. אל תפחדי מהגעגוע ואל תפחדי מהמרחק, תשתמשי בהם כדי לבנות גשר.
ברגע שאת מסיימת לקרוא את המילים האלה, אני רוצה שתעשי דבר אחד: תסתכלי על הילד שלך. לא בתור פרויקט לחינוך, אלא בתור נשמה שמחפשת חיבור. תאמיני שהאינטואיציה האימהית שלך חזקה מכל תיאוריה, ושהגשר הכי קצר ללב שלו, עובר דרך הלב שלך.
