סימה שבת
המעבר הזה, בין הצפירה המצמררת לדגלים שמתנופפים בגאווה, הוא הליכה על חבל דק.
בבוקר הלב נשבר מול סיפורי הגבורה, על אלו שנשכבו על הרימון ועל אלו שיצאו להציל חיים בלי נשק, רק עם רוח ענקית. ובערב? הלב מתמלא.
לא תמיד זו שמחה, לפעמים זו פשוט גאווה. דמעות של עצב שמתערבבות בתחושה הפיזית הזו בלב שאומרת: "אנחנו כאן"
כשחשבתי על המעבר הזה, עלה לי הדימוי של הצבר. כולנו מכירים את ההגדרה, קוצני מבחוץ ורך מבפנים. אבל בחינוך ובטיפול, לפעמים אנחנו שוכחים את הרכות הזו.
הקוצים הם לא הילד. כמטפלת וכאשת חינוך, אני פוגשת הרבה "ילדים צברים". אלו הילדים שבועטים, שמפריעים, שמוציאים קוצים דוקרניים לכל עבר. קל מאוד לתייג אותם כ"מופרעים". אבל האמת היא פשוטה וצורבת:
אין ילד רע, יש ילד שרע לו.
כשהילד מוציא קוצים, הוא בעצם "מקיא" החוצה את מה שיושב לו בבטן. הקוצים הם השריון שלו. הטעות שלנו היא לנסות "לשבור" את הקוצים. כשאנחנו נלחמים בקוץ, אנחנו רק גורמים לילד להתבצר עמוק יותר.
החוסן האמיתי הוא היכולת שלנו לראות מבעד לקוצים. היכולת לא להיבהל מההתפרצות, אלא פשוט להיות שם. לא תמיד צריך להגיד הרבה, לפעמים מספיק שהילד ידע: "אני רואה שקשה לך. אני כאן". הנוכחות הזו, השקטה והיציבה, היא זו שמאפשרת לקוצים להתרכך מעצמם.
והטיפ שלי אליכם ליום העצמאות הזה?
תהיו עצמאיים בתוך הרגש שלכם. השבוע הזה עמוס ב"צריך": צריך לעמוד, צריך לשמוח, צריך לחגוג. העצמאות האמיתית היא לתת לעצמכם רשות להרגיש הכל, בלי שיפוטיות:
כל רגש שעולה הוא לגיטימי. כשאנחנו מכבדים את המורכבות שבתוכנו, אנחנו הופכים להיות חופשיים באמת.
מזמינה אתכם לשתף, איזה רגש פוגש אתכם במעבר הזה שבין יום הזיכרון לעצמאות?
