כולנו מכירות את הרגע הזה בערב, כשהבית סוף סוף משתתק, ואנחנו עוצרות לשאול את עצמנו: "איפה הייתי אני היום בתוך כל המרוץ הזה?". בפוסט הזה נצלול להבנה של דפוסי הריצוי שלנו, נבין למה אנחנו שם, וחשוב מכל איך משתחררות מהם כדי להחזיר לעצמנו את המקום שמגיע לנו.
לפעמים, בלי שנשים לב, אנחנו הופכות ל"מנהלות אירועים" של החיים של כולם, של הילדים, של הבעל, של הבוס, של החברות. אנחנו מתרוצצות, מוודאות שכולם מרוצים, שהכל מתקתק, שכולם חייכו. ואז, בסוף היום, כשסוף סוף שקט, אנחנו מגלות ששכחנו את האדם הכי חשוב בתמונה: אנחנו. אני פוגשת בקליניקה נשים מדהימות, מוכשרות ומלאות נתינה, שסוחבות על הכתפיים שלהן אמונות מגבילות. "אם אני לא אדאג לכולם, לא יאהבו אותי", הן מספרות לי, או "להגיד 'לא' זה אנוכי". ברשותכן, בואו נדבר רגע על המציאות. הספר "אתה יכול לרפא את חייך" של לואיז היי מלמד אותנו משהו עמוק: המחשבות שלנו היום הן שמעצבות את החיים שלנו מחר. ואם המחשבה המרכזית שלנו היא "אני צריכה לרצות את העולם כדי להיות בסדר", אנחנו פשוט בונות לעצמנו כלא.
הצעד הראשון לשינוי הוא לנהוג בחמלה כלפי עצמך. רובנו רגילות להלקות את עצמנו "למה לא אמרתי ככה?", "למה הייתי חלשה?". לנהוג בחמלה זה להבין שהצורך לרצות נולד פעם ממקום של הגנה, שרצה לשמור עלינו "בטוחות". אבל היום, ההגנה הזו הפכה למעצור. כשאת סולחת לעצמך על השנים שבהן ניסית לרצות את כולם, את משחררת אנרגיה עצומה שהייתה כלואה בכעס ובתסכול.
תרגיל קטן לחמלה עצמית: כשעולה בך הצורך לרצות, עצרי. שימי יד על הלב, ודמייני שאת מדברת אל חברה טובה שנמצאת באותו מצב. מה היית אומרת לה? רוב הסיכויים שזה יהיה הרבה יותר רך ומחבק ממה שאת אומרת לעצמך. נסי לומר את המילים האלו לעצמך.
אנחנו נוטות להאמין שהחיים הם משהו ש"קורה לנו", שאנחנו תקועות בדפוסים. האמת היא שאנחנו תמיד המנהיגות של החיים שלנו.
אני נזכרת במטופלת שלי, אמא לשלושה, שכל כולה הייתה מגויסת לרצונות שלהם. "אם אני אגיד 'לא', הם יחשבו שאני לא אוהבת אותם", היא אמרה בבכי. כשהתחלנו לעבוד, היא הבינה שה'לא' שלה הוא 'כן' לעצמה, 'כן' לשקט הנפשי שלה, ושאוהבים אותה גם כשהיא שמה גבול.
בכל פעם שאת מרגישה צורך לרצות מישהו אחר על חשבונך, תעצרי. קחי נשימה. תשאלי את עצמך:
אז איך מתחילות? הנה כמה אמונות נפוצות שרבות מאיתנו מחזיקות בראש. תעברי עליהן, ותראי מה מהן מהדהד אצלך:
אם זיהית את עצמך זה הצעד הראשון לשחרור. פשוט להודות: "זו האמונה שלי, ואני בוחרת לבחון אותה מחדש".
יש מיתוס שנשים ששמות גבולות הן אנוכיות ומרוחקות. האמת היא הפוכה לגמרי. כשאת דואגת לעצמך, כשאת מלאה ושקטה, את מגיעה למשפחה ולחברים שלך עם אנרגיה שונה לחלוטין. את כבר לא "מרוקנת", את לא פועלת מתוך טינה או תשישות. את מגיעה ממקום של אהבה וחיבור אמיתי, בלי תנאים. השינוי האישי שלך ישפיע על הסובבים אותך בדרכים שלא תיארת לעצמך.
השינוי לא קורה ביום אחד, והוא לא דורש מאיתנו להפוך לאנשים אנוכיים. הוא דורש מאיתנו להיות נאמנות לעצמנו. בכל פעם שתבחרי בך, את לא רק מרפאה את החיים שלך את נותנת דוגמה אישית לכל הסובבים אותך, ובעיקר לילדים שלך, שזה בסדר להיות אדם בעל ערך, בלי צורך להוכיח זאת כל יום מחדש.
זכרי: את ראויה לאהבה בדיוק כמו שאת, בלי תנאים ובלי "מטלות ביצוע".
כתבי לי כאן בתגובות או שלחי לי הודעת וואטסאפ אישית: איזו מהאמונות האלו את בוחרת לשחרר השבוע? אני כאן כדי ללוות אותך בצעד הראשון הזה.
שלך, סימה.
